לרב אדם פונה לטיפול ממקום של קושי ושל כאב. לדעתי, כאשר קיימת מצוקה אמיתית בשילוב של סקרנות אישית, ניתן להפיק תועלת מטיפול נפשי, ולעבור תהליך של גדילה והתפתחות פנימית. לעיתים קיים קושי בעצם הפנייה לעזרה עם התלבטות ורגשות מעורבים אם הטיפול יכול לעזור ולגבי ההשלכות שעלולות להיות לו. בעיני, עצם הפנייה לעזרה היא הזדמנות למנף את הכאב הנפשי למקום של שינוי וצמיחה. נראה לי שהטיפול והקשר הטיפולי מהווים הזדמנות להניע מחדש כוחות של צמיחה והתחדשות הטבועים בכל אחד ואחת מאיתנו.

במסגרת הטיפול ניתן להביא את הקשיים, המצוקה והכאב בצורה פתוחה, ניתן להעמיק את ההבנה לגבי הסיבות למצוקה ולחפש דרכי התמודדות חדשות. תפקידי הוא ללוות את המטופל בתהליך זה, לספק לו תמיכה מקצועית וסביבה בטוחה מבחינה רגשית כמו גם להוות עבורו עוגן שיאפשר התחוללות של שינוי. ניתן לעשות זאת באמצעות מספר גישות טיפוליות, חלקן ארוכות טווח וחלקן ממוקדות וקצרות מועד. בכל מקרה, אני מאמינה, כי הקשר האישי הנרקם במהלך הטיפול, מהווה את הבסיס לתהליך הרגשי המתחולל בו. ולכן, "הכימיה" הנוצרת והתחושה של המטופל כי הוא יכול לתת אמון חשובים מאין כמותם לצורך העבודה המשותפת.

פסיכולוגית קלינית רשומה כמומחית בפנקס הפסיכולוגים

באופן כללי, ניתן לומר על פסיכולוגים קליניים כי הם נחשבים למומחים בתחום הפסיכותרפיה. פסיכולוג קליני הוא מי שסיים לפחות תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, ביצע התמחות של 4 שנים במוסד המוכר על ידי משרד הבריאות (מוסדות בריאות הנפש ומחלקות אישפוז פסיכיאטרי בבתי חולים), ועבר בחינת מומחיות מקיפה. המשמעות, אם כך, של התואר מומחה היא כי מדובר באדם שרכש השכלה פורמאלית כמו גם בעל ניסיון מקצועי בתחום מומחיותו ושעבר בחינת הסמכה. ניתן לברר באשר להכשרתו של פסיכולוג ועל תחום מומחיותו באמצעות בירור פשוט בפנקס הפסיכולוגים. לפרטים אודות אריאלה גרין מיסק הקש/י על הלינק

מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכיאטר?

לעתים אנשים מתבלבלים בין פסיכולוג קליני לבין פסיכיאטר. באופן כללי, לשתי הדיסיפלינות מטרה משותפת של הקלה על מצוקה נפשית. פסיכיאטרים הינם רופאים מוסמכים,  אשר מורשים לרשום מרשמים לתרופות, ולכן לרוב הם מטפלים על פי המודל הרפואי . לעיתים הם מספקים גם טיפול פסיכולוגי. פסיכולוג קליני אינו רופא ולכן אינו רשאי לתת ייעוץ או טיפול תרופתי. בפועל, פסיכיאטרים ופסיכולוגים קליניים עובדים לעתים קרובות בשיתוף פעולה ביניהם ובין גורמי טיפול אחרים כמו מרפאים בעיסוק או עובדים סוציאליים, כדי לסייע באופן מירבי לפתרון בעיות מורכבות של מטופל.